לא, החגים לא הורידו אותי מהפסים (חכו, זה עוד יקרה…), אבל כן גרמו לי ללכת לשוק יום כן יום לא. ומה אני עושה בשוק? כשאני לא טועם או לא קורס תחת עול השקיות, אני מסתכל מסביב, שומע את צעקות הבסטיונרים וחושב לעצמי שהשוק הוא כמו פייסבוק. בחיי.

יש תמיד את הבסטיונר שצועק בקולי קולות והווריד שלו בצוואר מאיים להתפוצץ.
יש את זה שמחבר שירים וחורז חרוזים.
לידו עומד החתיך, זה שמחליף עם בחורות יפות מבטים מבויישים.
יש את הזקן הזה, שתמיד רוטן.
יש את ההוא, דור רביעי לבסטה, שיודע הכי טוב ולא מפחד להראות את זה.
יש את אלה שבאים, פורקים, מוכרים, מעמיסים והולכים.

ומה גיליתי שמשותף לכולם?

  • שתמיד המחיר שלהם הוא "מבצע"
  • שאף פעם זה לא רקוב אלא דבש
  • שרובם עובדים אצל בוסים שסובלים מהפרעה נפשית כי תמיד "בעל הבית השתגע"
  • שהם סבורים שהלקוחות כולם לקויי שמיעה ובגלל זה הם מרגישים צורך עז לצרוח
  • שחלקם קופירייטרים מתוסכלים שפשוט מצאו במה לכשרון שלהם בחיבור סלוגנים לירקות

אני,כעקרון, מתרחק מהצרחנים. אני אוהב את אלו שנותנים לסחורה האיכותית לעשות את העבודה עבורם. אני גם דורש לראות טופס אבחנה קליני תקף מפסיכיאטר שמאשש את הדיאגנוזה שלהם בנוגע ללקות נפשית חריפה של בעל הדוכן שבגללה הוא מציע מחירים כל כך אטרקטיביים…

ובפייסבוק שלכם?
בדיוק אותו הדבר.
יש את זה שצועק, צועק, צועק עד שאתם כבר פוסחים על הפוסטים שלו כי די, נמאס.
יש את אלה שחורזים חרוזים או מתפייטים עד אין קץ, וגם זה, תודו, לא תמיד בא לכם טוב.
יש את החתיך השתקן, שמעלה תמונות שלו גולש / עושה סנואו בורד / מקפיץ טקילה / יו ניים איט אבל לא אומר מילה.
יש את אלה שתמיד רוטנים – על מזג האוויר, על המצב הבטחוני, על המצב במשק… רק תנו להם את כותרות היום והם כבר יעשו מזה מטעמים.
יש את הידענים האלה, שיש להם חבר (ש') במשרד הבטחון שאמר להם ש… הם לא יכולים לגלות, אבל תאמינו להם שהמצב הולך להיות הרבה יותר גרוע.
ויש את אלה, הענייניים, שמגיעים לפייס כדי לשאול משהו חשוב, לשתף משהו או לאחל לכם יום הולדת.

אם ניקח את זה לעולם המותגים והעמודים העסקיים, נגלה (באורח פלא!) את אותו דפוס ההתנהגות במרחב הציבורי:
יש את הדפים שמנג'סים לך כמה פעמים ביום, עד שאתה כבר מרגיש לא נעים מהחברות הזאת שנכפתה עליך, צמודה יותר ממה שהתכוונת.
יש את הדפים שמנסים להיות מגניבים, קולים ומה זה אפ-טו-דייט, שאתה כבר יכול להריח את המאמץ דרך המסך שלך, ולריח הזה יש ארומה די מביכה…
יש את הדפים האלה שהם באמת סקסיים וכל כך אפ-טו-דייט, שאתה לא תמיד מרגיש נעים בכלל להשתייך לקהילה שלהם.
יש את הדפים הלוחמניים, שקופצים על כל הזדמנות כדי לדחוף לך מבצע, לקטול מבצע של מתחרים, להוכיח שהם יותר… משהו. או שקר כלשהו.
יש את הדפים הידעניים, שחושבים שכל מה שאתה צריך מהם הוא עוד ועוד שיתופים של מאמרים מהעולם, סרטונים מגניבים, פיצ'רים מעניינים ועוד דברים שאם באמת תתעמק בהם ילך לך כל יום העבודה.
ויש את הדפים האלה, הענייניים. מעלים משהו כשיש להם מה לומר. מפיצים הטבה ללקוחות רק פעם בשנה. משתפים רק משהו שחברת האם שלהם בחו"ל עשתה.

אז מה לעזאזל עדיף? איזה "בסטיונר" אתה צריך להיות כדי שדף הפייסבוק שלך יהיה אפקטיבי?
לא סתם ההרהורים האלה עלו לי במהלך שיטוט בשוק… כי התשובה האולטימטיבית נמצאת אי שם, בין הבסטה של התפוחים לזאת הריחנית בהגזמה של הגויאבות, בין ריח הבייגלה הטרי לזקנה שמוכרת זרי ורדים בפינה.

דף הפייסבוק העסקי האולטימטיבי, לטעמי,הוא כזה:

  • צועק, אבל לא חזק עד כדי הטרדה
  • קולי, אבל לא מתאמץ
  • סקסי, אבל נגיש
  • לוחמני, אבל רק על דברים חשובים באמת
  • ידען, אך פתוח לקבלת ביקורת וחידושים
  • ענייני, אבל לא נעלם מן העין לתקופות ארוכות

קשה, אבל בהחלט אפשרי.

 

תגובות

תגובה